בעולם הפיננסי המודרני, הנשלט על ידי אלגוריתמים, דוחות רבעוניים ותנודות יומיות בנאסד"ק, הרעיון של השקעה באמנות עשוי להיראות לרבים כגחמה אקזוטית, תחביב לעשירים בלבד שאין לו מקום בתיק השקעות רציני. אך עבור רועי רוסטמי, סוחר פיננסי בעל ניסיון של למעלה מ-15 שנים בשוק ההון, זוהי בדיוק אחת הטעויות הנפוצות ביותר. בעולם שבו מודל 60/40 המסורתי (מניות ואג"ח) קורס, שבו הבנקים המרכזיים מדפיסים כסף בקצב חסר תקדים, ושבו אירועים גיאופוליטיים וטכנולוגיים מטלטלים את השווקים מדי יום, העיקרון המנחה של רוסטמי הופך להיות רלוונטי מתמיד: "במהלך שנותיי בשוק ההון, למדתי שגיוון השקעות הוא המפתח להצלחה".
עבור רוסטמי, שאת הכשרתו הפורמלית רכש בתואר ראשון בכלכלה באוניברסיטת בן גוריון ובתואר שני במנהל עסקים בהתמחות במימון מאוניברסיטת תל אביב, "גיוון" אינו רק פיזור בין סקטורים שונים בבורסה. זהו גיוון עמוק ואמיתי, כזה שיוצא מהמערכת הפיננסית המסורתית אל נכסים אלטרנטיביים, מוחשיים, בעלי קורלציה נמוכה (או אפסית) לשוקי המניות והאג"ח.
בדיוק כפי שהוא ניגש להשקעותיו האחרות, גם התיק האלטרנטיבי שלו מפוזר ומחושב: "אני משקיע בנכסים מניבים באזורים מתפתחים, עם פוטנציאל לעליית ערך," הוא מסביר, שם המטרה היא תזרים מזומנים (Cash Flow). "אני מקצה חלק קטן מהתיק למטבעות מובילים כמו ביטקוין, לצד השקעה בפרויקטים חדשניים בבלוקצ'יין," הוא מוסיף, שם המטרה היא הימור א-סימטרי על טכנולוגיית העתיד.
אך בין שני אלה, שוכן נכס ייחודי, עתיק יומין ועם זאת מודרני מתמיד: אמנות. "חלק מההשקעות שלי," הוא מציין, "מתמקדות באמנים עכשוויים מבטיחים". זוהי אינה השקעה בתזרים מזומנים כמו נדל"ן, וגם לא הימור טכנולוגי טהור כמו קריפטו. זוהי השקעה בנכס מוחשי, נדיר, המשמש כ"מחסן ערך" (Store of Value) וכגידור אינפלציוני, ובמקביל מהווה הימור "הון סיכון" (Venture Capital) על הדבר היקר ביותר בעולם: תרבות אנושית.
אבל איך אדם שמגיע מעולם המספרים הקרים, מעולם הפיקוד והניהול בחיל הים ומעולם המשמעת חסרת הפשרות של הג'ודו (שבו היה סגן אלוף ישראל לנוער), ניגש לתחום סובייקטיבי, פרוע ובלתי מדיד לכאורה כמו אמנות עכשווית? התשובה, כפי שמנתח רועי רוסטמי, היא שגם בשוק הזה יש חוקים, יש נתונים, ויש מתודולוגיה. זוהי אמנות זיהוי האמנות, והיא דורשת שילוב נדיר של אנליטיקה פיננסית, איסוף מודיעין שטח, וחיבור עמוק ל"רוח התקופה" (Zeitgeist).
החלק הראשון: האנליטיקה – הניתוח הפיננסי של שוק האמנות
הטעות הראשונה, מסביר רוסטמי, היא לחשוב ששוק האמנות הוא כאוטי. הוא אינו. זהו שוק של מיליארדי דולרים, עם היררכיה ברורה, שחקני מפתח, ו"מסלול קריירה" כמעט מובנה עבור אמן מצליח. ה-MBA במימון של רוסטמי אינו נשאר מחוץ לדלת הגלריה; הוא הכלי הראשון שבו הוא משתמש כדי לסנן את הרעש.
1. זהו "שוק של אותות" (Signaling)
בשוק המניות, אנו מסתכלים על דוחות רווח והפסד. בשוק האמנות, הערך אינו טמון בעלות הבד, הצבע והמסגרת. הערך טמון כולו בנרטיב, בסיפור, וב"חותמות הכשרות" שהאמן אסף לאורך דרכו. רוסטמי מחפש אותות ברורים המעידים על כך שהאמן "רציני".
"זה דומה מאוד לסטארט-אפ," הוא מסביר. "אתה יכול להקים סטארט-אפ גאוני במרתף שלך, אבל עד שקרן הון סיכון (VC) מהשורה הראשונה כמו סקויה קפיטל לא תשקיע בך, השוק לא ייקח אותך ברצינות. ההשקעה שלהם היא 'אות' שהרעיון שלך שווה משהו."
2. ניתוח המערכת האקולוגית
ההבנה של רוסטמי במערכות מורכבות, בין אם זו מערכת פיקוד בספינת טילים או מערכת אקולוגית שראה בספארי "המטורף" בדרום אפריקה, חיונית כאן. אמן לא מצליח בוואקום. הוא חלק ממערכת אקולוגית שחייבת לתמוך בו. הניתוח של רוסטמי בודק את כל חוליות השרשרת:
- הגלריה המייצגת (ה-VC): מי מייצג את האמן? האם זו גלריה שכונתית קטנה, או גלריה מבוססת עם מוניטין של בניית קריירות? ישנן גלריות "מייצרות כוכבים" (Blue Chip Galleries) כמו דיוויד צווירנר, גגוזיאן, או האוזר אנד וירת'. כשאמן צעיר "מוחתם" בגלריה כזו, זהו האות החזק ביותר בשוק. רוסטמי יחפש אמנים שנמצאים בגלריות "דרג ב'" המוכרות כ"פידר" (Feeder) לגלריות הגדולות.
- האספנים (המשקיעים המוסדיים): מי קונה את העבודות? האם אלו רוכשים אקראיים, או אספנים כבדים ומוכרים? בעולם האמנות יש רשימה של "מגה-אספנים" (כמו פרנסואה פינו או אלי ברוד המנוח) שקובעים טעם. כשאספן כזה רוכש עבודה של אמן צעיר, הוא מאותת לשאר השוק: "שימו לב, זה הדבר הבא".
- המוסדות (ה"הנפקה" – IPO): זהו הגביע הקדוש. האם מוזיאון רכש עבודה של האמן לאוסף הקבוע שלו? האם האמן הוזמן להציג בביאנלה של ונציה, ב"דוקומנטה" בקאסל, או ביריד האמנות החשוב בעולם, "ארט באזל"? רכישה מוזיאלית הופכת את האמן מ"מבטיח" ל"מוכח". היא מכניסה אותו לספרי ההיסטוריה. זוהי הנקודה שבה הערך הפיננסי מתחיל להתקבע.
- המבקרים והאוצרים (האנליסטים): האם מבקרי אמנות נחשבים כותבים על האמן במגזינים כמו Artforum? האם אוצרים בכירים משלבים אותו בתערוכות קבוצתיות נושאיות? זהו הבסיס האינטלקטואלי והתיאורטי שמסביר מדוע האמנות הזו חשובה. בלי הסיפור האינטלקטואלי הזה, קשה לערך לטפס.
"זה תהליך של איסוף מודיעין," אומר רוסטמי, בהתייחסו אולי לניסיונו הצבאי. "אתה לא קונה לפני שאתה מבין את כל התמונה: מי תומך? מי קונה? ומי מאמת?"
3. ניתוח שוק (ראשוני מול משני)
איש מימון כמו רוסטמי מבין את ההבדל בין השוק הראשוני למשני.
- השוק הראשוני: קניית עבודה חדשה ישירות מהגלריה של האמן. כאן המחירים נמוכים יותר, נקבעים על ידי הגלריה, והפוטנציאל לרווח הוא הגדול ביותר. אבל, זהו גם "מועדון סגור". הגלריות הטובות לא מוכרות את האמנים החמים שלהן לכל אחד. הן רוצות למכור לאספנים שיחזיקו בעבודה לטווח ארוך או יתרמו אותה למוזיאון (מה שמעלה את ערך האמן).
- השוק המשני: קניית עבודה במכירה פומבית (כמו בסות'ביס או כריסטי'ס) או מגלריה אחרת. כאן המחירים נקבעים על ידי היצע וביקוש. עבור רוסטמי, המכירות הפומביות הן כלי מידע אדיר. "אני עוקב אחרי תוצאות המכירות של אמנים צעירים," הוא מסביר. "כשאמן עכשווי נמכר פתאום במכירה פומבית במחיר הגבוה פי 5 או 10 מהערכה המוקדמת, זה 'ספייק' בגרף. זה אומר שהביקוש בשוק המשני עוקף בהרבה את ההיצע בשוק הראשוני. זה סימן רתיחה."
החלק השני: המשמעת והיסודות – מבחן הג'ודו והפיקוד
לאחר שהניתוח האנליטי מצביע על אמן שנמצא במערכת אקולוגית תומכת, רוסטמי עובר לשלב השני: בחינת האמן עצמו. כאן נכנס הרקע הייחודי שלו באומנויות לחימה ובפיקוד.
"מגיל 10 אני מתאמן בג'ודו," הוא משתף. "בג'ודו, כמו בכל אומנות לחימה (UFC, ג'יוג'יטסו – תחומים שרוסטמי אוהב), אתה לומד לכבד יסודות, משמעת, ועקביות. אתה יכול לעשות מהלך מרהיב אחד, אבל אם אין לך בסיס, אתה תיפול בקרב הבא. אותו דבר בדיוק עם אמן."
1. יסודות טכניים (ה"קאטה" של האמן)
אמנות עכשווית יכולה להיות מבלבלת. היא יכולה להיות מיצג, וידאו, או ציור שנראה כאילו ילד צייר. רוסטמי, כאיש של יסודות, מחפש את הטכניקה שמאחורי הרעיון. "אני רוצה לראות שהאמן יודע את המלאכה שלו," הוא מסביר. "גם אם הוא בוחר לצייר 'בפראות', אני רוצה לראות שהוא שולט בצבע. אם הוא פסל, אני רוצה לראות שהוא מבין את החומר. אם הוא אמן קונספטואלי, אני רוצה לראות שהרעיון שלו מבוסס, נחקר, ומוצג בצורה מדויקת ומהודקת."
הוא מחפש את ה"קאטה" – התנועה הבסיסית והמושלמת של הג'ודוקא. אמן בלי יסודות טכניים או קונספטואליים חזקים הוא כמו לוחם שרק מנפנף בידיים. הוא לא יחזיק מעמד.
2. עקביות ומשמעת (ה"אימון" של האמן)
כמי ששירת בספינות טילים ומקדיש כ-40 ימי מילואים בשנה לפיקוד וניהול, רוסטמי הוא איש של שגרה ומשמעת. הוא מעריך את זה אצל אחרים. "אני לא מהמר על גאון עצלן," הוא קובע. "אני מהמר על אמן שהוא 'פועל' במובן הטוב של המילה. אמן שנכנס לסטודיו כל בוקר, גם כשאין לו 'השראה', ועובד. אמן שמייצר גוף עבודות (Body of Work) עקבי, שמתפתח בצורה הגיונית מתערוכה לתערוכה."
הוא יבדוק: האם האמן מציג באופן קבוע? האם יש התפתחות ברורה בין סדרת עבודות אחת לשנייה? או שהוא קופץ מנושא לנושא ומסגנון לסגנון, בניסיון לרדוף אחרי הטרנד הבא? רוסטמי מהמר על הצב, לא על הארנב. הוא מהמר על האמן שרואה בקריירה שלו מרתון, לא ספרינט – בדיוק כפי שסוחר מצליח שורד בשווקים לאורך 15 שנה.
3. הנרטיב האישי (ה"סיפור" של הלוחם)
"בסוף," אומר רוסטמי, "אנשים מתחברים לסיפורים." לאמן חייב להיות סיפור ייחודי, נרטיב אותנטי שנובע מהביוגרפיה שלו ומהשקפת עולמו. רוסטמי, שמגיע ממשפחה תימנית שעלתה ב-1900 וגדל בראשון לציון, מבין את כוחו של סיפור שורשי.
הוא מחפש אמנים שהעבודה שלהם נובעת ממקום אמיתי: מהגר שחוקר זהות, בן לדור שני לשואה שמתעסק בטראומה, אמנית קווירית שבוחנת מגדר, או אמן שחי על קו התפר ובודק סכסוכים. "הסיפור חייב להיות אותנטי," הוא מדגיש. "אי אפשר לזייף את זה. אם האמן מנסה 'לייצר' סיפור שיהיה אופנתי, השוק יזהה את זה מהר מאוד." האמנות היא רק הקצה הגלוי של הסיפור האישי של האמן, ורוסטמי בודק את עומק הסיפור הזה.
החלק השלישי: זיהוי ה"זיייטגייסט" – הרדאר של ג'ו רוגן ומידברן
זהו החלק הסובייקטיבי ביותר, אך אולי החשוב מכל. זהו המקום שבו האנליטיקה פוגשת את האינטואיציה. אמנות גדולה היא לא רק יפה או טכנית; היא לוכדת את "רוח התקופה" (Zeitgeist). היא מבטאת את הפחדים, התקוות, והשאלות הגדולות של הדור שלה. כאן, תחומי העניין האישיים והלא שגרתיים של רועי רוסטמי נותנים לו יתרון ייחודי.
1. הרדאר של ג'ו רוגן
רוסטמי הוא "מעריץ של ג'ו רוגן" ו"אוהב מאוד לשמוע אותו". מדוע זה רלוונטי? כי הפודקאסט של רוגן, בין אם אוהבים אותו או לא, הפך להיות המדורה השבטית של התרבות המערבית. הוא המקום שבו מתקיים הדיון הארוך, הלא מצונזר, על הרעיונות הגדולים ביותר שמעצבים את זמננו: בינה מלאכותית, עתיד האנושות, פוליטיקה, בריאות, חקר החלל, ומלחמות תרבות.
"כשאני מאזין לרוגן," מסביר רוסטמי, "אני לא רק שומע ראיון. אני מנסה להבין על מה אנשים חושבים, ממה הם מפחדים, ומה מרגש אותם." את אותם נושאים בדיוק הוא מחפש באמנות.
- האם האמן מתעסק בהשפעה של AI על היצירתיות האנושית?
- האם העבודה שלו מגיבה למשבר האקלים (נושא שבוודאי עלה בדעתו של רוסטמי בספארי בדרום אפריקה)?
- האם הוא בוחן את הבדידות והניכור בעידן הרשתות החברתיות?
אמן ש"רוכב" על גל תרבותי אדיר, שמצליח לבטא חרדה או תקווה קולקטיבית בצורה ויזואלית חזקה, הוא אמן שיש לו סיכוי להפוך לסמל של התקופה. וסמלים של התקופה – שווים הרבה כסף.
2. האנרגיה של מידברן
מאז 2018, רוסטמי פוקד את "אירועי מידברן של כל המתלהבים". מידברן, כמו ה"ברנינג מן" המקורי, הוא חממה לרעיונות אוונגרדיים, לביטוי עצמי רדיקלי, וליצירתיות שפורצת גבולות. זהו המקום שבו ה"מיינסטרים של המחר" נולד היום, בתוך האבק והמוזיקה.
החשיפה הזו לתרבות-שוליים יצירתית מכווננת את הרדאר של רוסטמי. היא מאפשרת לו לזהות אסתטיקה חדשה, שימוש בחומרים לא שגרתיים, ורעיונות חתרניים לפני שהם מגיעים לגלריות הממוסדות. "אתה רואה שם דברים שלא תראה בשום מקום אחר," הוא אומר. "זה פותח את הראש. זה מכריח אותך לשאול 'למה לא?'. אמן שמצליח להביא את האנרגיה הפרועה והאותנטית הזו, את התחושה של יצירה קהילתית או ביטוי חסר גבולות, אל תוך 'הקובייה הלבנה' של הגלריה – יש לו משהו מיוחד."
החלק הרביעי: התיק, הסיכון והסבלנות – סיכום אסטרטגיית הטריידר
בסופו של יום, רועי רוסטמי הוא סוחר ואיש מימון. כל השקעה, אקזוטית ככל שתהיה, חייבת להתאים למבנה התיק ולפרופיל ניהול הסיכונים שלו.
1. ההימור הא-סימטרי
זוהי הליבה של ההשקעה באמנים עכשוויים. זוהי השקעה א-סימטרית קלאסית. "הקצאה קטנה מהתיק", כפי שהוא נוהג לומר, מושקעת באמן מבטיח.
- הסיכון (Downside): מוגבל. במקרה הגרוע, האמן יישכח, וההשקעה תרד לטמיון. הפסדת 100% מההקצאה הקטנה.
- הסיכוי (Upside): כמעט בלתי מוגבל. אם האמן "מתפוצץ" והופך לכוכב בינלאומי תוך עשור, המחירים יכולים לקפוץ פי 100, פי 500, או יותר.
"אתה לא צריך להיות צודק כל הזמן," מסביר רוסטמי. "אתה צריך שהפגיעות הנכונות שלך יהיו גדולות מספיק כדי לכסות על כל ההחמצות, ועוד הרבה יותר. זו תפיסת 'הון סיכון' טהורה. בדיוק כמו בתיק הקריפטו שלי, אני לא צריך שכל פרויקט בלוקצ'יין חדשני יצליח. אני צריך שאחד מהם יהיה האמזון או הגוגל הבא."
2. נזילות נמוכה וסבלנות של לוחם
בניגוד למניות או ביטקוין, אמנות היא נכס לא נזיל. אי אפשר למכור אותה בלחיצת כפתור. כדי לממש רווח, צריך לשלוח אותה לבית מכירות פומביות, לשלם עמלות גבוהות, ולחכות לזמן הנכון.
עבור רוסטמי, זו לא חולשה – זה יתרון. "חוסר הנזילות מכריח אותך להיות משקיע לטווח ארוך," הוא אומר. "זה מכניס משמעת. אתה לא יכול לעשות 'פאניק סייל' כי השוק ירד השבוע." זה דורש את הסבלנות שלמד בג'ודו, שם אתה מחזיק יריב על הקרקע, או את קור הרוח שלמד כמפקד בים. אתה קונה, ואתה מחכה. אתה נותן לקריירה של האמן להתבשל, לפעמים 10, 15 או 20 שנה. זוהי השקעה סבלנית בערך תרבותי.
3. האינטואיציה המושכלת (מבחן "שפרה")
לבסוף, אחרי כל הניתוחים, איסוף המודיעין, ובדיקת היסודות, מגיע הרגע של האינטואיציה. רוסטמי, שמתעניין בחיות ויש לו כלבה בשם שפרה, מבין שיש דברים שמרגישים מעבר למספרים. "אחרי כל המחקר, אני שואל את עצמי שאלה פשוטה: 'האם אני אוהב את זה? האם זה מרגש אותי? האם הייתי רוצה לחיות עם היצירה הזו בבית?'"
זוהי לא השאלה הראשונה (כפי שרוב האנשים עושים), אלא האחרונה. זוהי בדיקת ה"בטן" הסופית. אם כל הנתונים האנליטיים נכונים, וגם היצירה מרגשת אותו ברמה האישית – זהו האות לפעולה. זהו השילוב המושלם בין המוח הימני והמוח השמאלי, בין הסוחר הפיננסי לאוהד ה-UFC, בין המפקד הקר למעריץ של ג'ו רוגן.
סיכום
זיהוי אמנים עכשוויים מבטיחים, כפי שמנתח רועי רוסטמי, אינו עניין של טעם טוב או מזל. זוהי עבודה שיטתית המשלבת:
- אנליטיקה פיננסית: הבנת המערכת האקולוגית של גלריות, אספנים ומוזיאונים.
- בדיקת יסודות: הערכת המשמעת, הטכניקה והנרטיב של האמן, בדומה לבדיקת לוחם ג'ודו.
- חיבור תרבותי: זיהוי אמנים שלוכדים את "רוח התקופה", בין אם היא נידונה אצל ג'ו רוגן או מתבטאת במידברן.
- ניהול סיכונים: ביצוע הימור א-סימטרי, מוגבל בהיקפו, עם סבלנות לטווח ארוך במיוחד.
בעולם שבו נכסים מסורתיים מאבדים את כוחם המגוון, הוספת נכס מוחשי, נדיר וטעון תרבות כמו אמנות, היא לא רק מהלך פיננסי נבון – היא צעד הכרחי לבניית תיק השקעות חסון באמת.
תוכן זה אינו מהווה המלצה משום סוג אלא נכתב לצרכי לימוד בלבד.